פסק-דין בתיק ע"א 10280/01

המשנה לנשיא (בדימ') א' מצא:

           עיקר עניינו של ערעור זה הוא בשאלה אם שתי נשים בלתי-נשואות, אימהות לילדים, המקיימות מערכת חיים זוגית משותפת, כשירות על-פי דין לאמץ, הדדית, האחת את צאצאי רעותה. שאלה נוספת העולה בערעור (שאליה אתייחס בשולי הדברים) היא, אם בנסיבות העניין צדקו ערכאות קמא בהורותן - בניגוד לעמדת המערערות - לאסור את פרסום פרטיהם המזהים של המערערות וילדיהן. 

רקע עובדתי ודיוני

2.        המערערות הן בנות-זוג החיות יחדיו ומנהלות משק-בית משותף מאז יולי 1989. להמחשת איתנות הקשר שביניהן צירפה כל אחת מן המערערות לשם משפחתה את שם משפחתה של זוגתה. במהלך חייהן המשותפים החליטו המערערות, והסכימו ביניהן, להביא ילדים לעולם, באופן שכל אחת משתיהן תהרה מתרומת זרע של תורם אנונימי. בדרך זו נולדו למערערת 1 שני בנים (האחד בשנת 1991 והשני בשנת 1997) ואילו למערערת 2 נולד בן אחד (בשנת 1994). בשנת 1992, לאחר הולדת בנה הראשון של המערערת 1, חתמו המערערות על הסכם לחיים משותפים, בגדרו הסדירו ענייני רכוש וכן עניינים הנוגעים לגידול הילדים שייוולדו לכל אחת משתיהן. במסגרת ההסכם נטלה כל אחת מהמערערות אחריות משפחתית מלאה כלפי כל הילדים שייוולדו למי מהן, לרבות דאגה ואחריות משותפת למזונות כל אחד מהילדים עד מלאת לו עשרים-ואחת. כל אחת מהמערערות אף ערכה צוואה, שבה כללה הוראות שמטרתן להבטיח את כלכלתם ומילוי יתר צורכיהם של שלושת הילדים. מאז נולדו הקטינים, מגדלות אותם המערערות במשמורת משותפת, וללא כל הבחנה - מצד מי משתיהן - לעובדת קיומו או היעדרו של קשר ביולוגי בינה לבינם. גם הקטינים מתייחסים לשתי המערערות כאל אימותיהם לכל דבר ועניין, הגם שכל אחד מהם יודע מי מן השתיים היא אימו הביולוגית.

3.        המערערות סברו (כך נטען), כי בהסכם שכרתו ביניהן אין כדי להבטיח, במידה הנדרשת, את טובתם של הקטינים. לפיכך פנו הן, בשנת 1997, לבית-המשפט לענייני משפחה בבקשה להעניק לכל אחת משתיהן צו אימוץ ביחס לצאצאי רעותה. בדרך זו ביקשו, לטענתן, לעגן, מן הבחינה המשפטית, את מציאות חייהם של שלושת הילדים, שנולדו במסגרת תא משפחתי שבפועל יש בו שתי אימהות, שהן שותפות מלאות לגידולם ולחינוכם. את בקשתן למתן צווי אימוץ סמכו המערערות על סעיף 3(2) בשילוב עם סעיף 25(2) לחוק אימוץ ילדים, התשמ"א-1981 (חוק האימוץ או החוק). היועץ המשפטי לממשלה (המשיב) ביקש למחוק על הסף את בקשות האימוץ, בטענה כי חוק האימוץ אינו מאפשר להיעתר להן. עם זאת הציע, מיוזמתו, שכל אחת משתי המערערות תמונה כאפוטרופא נוספת לילדי חברתה. בעקבות הצעה זאת הגישו המערערות לבית-המשפט לענייני משפחה בקשה למנותן כאפוטרופסיות נוספות, זו על ילדיה של זו. עם זאת הבהירו, כי הן עומדות על בקשתן למתן צווי אימוץ. במסגרת הדיון בבקשתן למתן צווי האפוטרופסות הוגש לבית-המשפט תסקיר מטעם פקידת סעד, אודות המערערות וילדיהן, ובסיכומו נכתב: 

התרשמתי כי לילדים קשר קרוב לכל אחת מהנשים, וכן קשר קרוב וטבעי בינם לבין עצמם... מדובר במערכת המתפקדת כמשפחה ואשר מנוהלת ע"י שתי נשים הקשורות ביניהן בקשר זוגי וכן מגדלות ביחד את שלושת הילדים... נראה כי שתיהן יחד מספקות את הצרכים הפיזיים והרגשיים של הילדים באחריות משותפת. בקשתן... כי כל אחת מהן תשמש אפוטרופסית לגבי הילד או הילדים של רעותה נראית לי בקשה טבעית המתבקשת מאורח חייהן בפועל... לא קיימת דמות אב לגבי הילדים ועובדה זו הופכת את "האם השנייה" לדמות הקרובה והמשמעותית ביותר כמתאימה להיות אפוטרופסית במקרה זה.

בהסכמת המשיב, ולאור חוות-דעתה התומכת של פקידת הסעד, נעתר בית-המשפט לבקשת המערערות ומינה כל אחת משתיהן כאפוטרופא נוספת לילדי חברתה, וזאת מבלי לפגוע במעמדה של כל אחת מהן כאפוטרופא הטבעית של ילדיה הביולוגיים. מאידך, לאחר דיון בבקשת המערערות למתן צווי אימוץ, פסק בית-המשפט (ביום 19.8.1999) למחוק על הסף בקשה זו. על פסק-דין זה ערערו המערערות לבית-המשפט המחוזי, אשר פסק - ברוב דעות - לדחות את ערעורן. משפנו המערערות לבית-משפט זה, בבקשת רשות-ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, החליט המשנה לנשיא, השופט ש' לוין, להעניק להן את הרשות המבוקשת. מכאן הערעור שלפנינו.

4.        בטרם אפנה לגדרי המחלוקת אקדים ואביא, כלשונם, את נוסחי הסעיפים 3 ו-25 לחוק האימוץ:

3. כשירות המאמץ

אין אימוץ אלא על ידי איש ואשתו יחד; ואולם רשאי בית המשפט ליתן צו אימוץ למאמץ יחיד -

(1) אם בן זוגו הוא הורה המאומץ או אימץ אותו לפני כן;

(2) אם הורי המאומץ נפטרו והמאמץ הוא מקרובי המאומץ ובלתי נשוי.

25. סמכות לסטות מסייגים

נוכח בית המשפט שהדבר יהיה לטובת המאומץ, רשאי הוא, בנסיבות מיוחדות ומטעמים שיציין בהחלטתו, לסטות מסייגים אלה:

(1) גיל המאומץ לפי סעיף 2;

(2) פטירת הורי המאומץ וקרבת המאמץ לפי סעיף 3(2);

(3) הבדל גיל לפי סעיף 4;

(4) אורך תקופת המבחן לפי סעיף 6.

פסק-דינו של בית-המשפט לענייני משפחה